השתתפות ושייכות לקבוצות ונבחרות ספורט בגיל הילדות וההתבגרות

עבור מרבית הילדים ובני הנוער השתתפות ושייכות לקבוצות ונבחרות ספורט קשורים להערכה עצמית ולמיומנות חברתית גבוהה יותר, עבור הילדים היותר ביישנים, נראה כי השתתפות בספורט ממלאת תפקיד מגונן, המטפח ביטחון עצמי והפחתה בחרדה חברתית, אולי משום שהספורט מקנה תחושת שייכות קבוצתית ובסיס לתקשורת עם קבוצת השווים.

עם זאת, קיימים מקרים שבהם יש בסיס לטענות ולחשש שספורט תחרותי של צעירים מדגיש הדגשת יתר את הפן התחרותי והפיכת ניצחון לערך עליון, אשר מחליף התנסויות טבעיות וחופשיות בחוג החברים ובפיקוח ההורים. במקרים אלו ילדים "חלשים יותר" חווים נידוי חברתי, לעיתים ילדים אלו הם ילדים שהצטרפו לפעילות שלא מתאימה להם או שהם צעירים מדי, כאשר המיומנויות הנדרשות עדיין לא בשלות והן למעלה מכוחם, ילדים אלו עלולים לאבד עניין תוך זמן קצר ולרכוש מסקנות מטעות לגבי כשירותם הגופנית.

גם הורים לא פחות ממאמנים משפיעים על עמדותיהם של ילדים, במצב קיצוני הורים מייחסים לספורט חשיבות רבה מדי, הם מענישים את ילדיהם בשל טעות שנעשתה במשחק, מעודדים לחזור לפעילות מוקדם מדי אחרי פציעה, פונים להתערבות רפואית כדי לשפר את ביצועי הילד/ה. להתנהגות כזאת השפע הפוכה מהרצוי. התנהגות שעלולה להניב תוצאות ירודות יותר, ולהכשיר את הקרקע לקשיים רגשיים ולנשירה מוקדמת.

אילו אתגרים ילדכם ואתם חווים במסגרות הגופניות שלהם?

מה כן לעשות, 6 נקודות ליישום:

1. להתבסס על פעילויות שמעניינות את הילדים

2. להציע וללמד מיומנויות מתאמות גיל(התפתחות גופנית)

3. להדגיש הנאה

4. להגביל ולהתאים את משך האימונים ואת תדירותם

5. להתמקד בשיפור אישי(הישגיות) וקבוצתי

6. לעודד רק תחרותיות בריאה ומכבדת

מה אתם כבר עושים ומה זר לכם וכיצד אתם רוצים לעשות זאת בהווה ובעתיד?

מי שמעוניין/ת בפירוט של 6 הנקודות מוזמן לרשום בתגובות ואשלח.

*הפוסט נרשם תוך ביסוס על מחקרים,

Daniels&Leaper,2006

Findlay&Coplan,2008

Stryer&Tofler,1998

Wall&Cote,2007